ראיינתי את עצמי מלפני 6 שנים, ועצמי אמרה לי כך:

"תמיד חשבתי שציור זה לא מקצוע רציני, אז הלכתי ללמוד משהו שיכניס לי כסף. כשסיימתי את התואר, הבנתי שיצאתי למסע בשביל לחזור לנקודת ההתחלה."

זאת הייתה כתבה על בחורה צעירה שנולדה עם נשמה של אומנית. כל חייה אמרו לה שלא מתפרנסים מאמנות. שזה רק תחביב שעושים בסוף יום העבודה, אחרי שהילדים הולכים לישון, ושהבית עומד בדום מתוח ליום המחרת.

למרות שהיא שונה ממני מאוד, היא דיברה אותי לפני 6 שנים. כשיצאתי לדרך כל מי שהכרתי שאל אותי – מי מתפרנס מכתיבה? עניתי לכולם שאמצא את הדרך. ושהעובדה שאני לא רואה את הנתיב היום, לא אומרת שאין אפשרות. המסע התחיל עם שק של חששות מהולים בתקווה והתרגשות. מכריח אותי להיפגש עם הפחדים הכי גדולים שלי. אבל הדבר המדהים שגיליתי, הוא שכלל שעשיתי את זה יותר, המוטיבציה גברה ואיתה הרעב להצליח ולהשתפר.

והיעד? ככל שאני מתקדמת הוא מתרחק. משתנה. מדורים בעיתון, תוכן שיווקי לעסקים, כתב יד שעוד מעט ישלח להוצאות לאור. והאחרון – אתר אינטרנט שיאגד את הסיפורים הקצרים שלי וייתן להם בית. מקום לנוח בו לפני שייעלמו בהיסטוריית הפייסבוק.