מצאתי שיר על שפת הים

ישבתי עם שקד להכין שיעורים. המשימה: להשלים משפטים חסרים באמצעות בנק מילים. בתחתית הדף מילים קטנות המתינו להשתלב בתוך המשפט המתאים ביותר. היה שם את "צדפים", "שיר", "עננים", וכמה שברחו לי מהזיכרון. היא קראה את המשפט לאט: "מצאתי __ על שפת הים". בסיומו היא בהתה בקיר. יש לה מן מנהג כזה, למרוח את הזמן. חשבתי לעצמי, תוך שאני מאבדת את הסבלנות.

"זוכרת את הפעם ההיא שמצאנו שיר על שפת הים?" היא שאלה פתאום. ואני, מופתעת שכמותי, רק הרמתי את הגבות. ואז היא כתבה בספר, "מצאתי שיר על שפת הים".

למחרת המורה התקשרה."גברת בכרך" היא גלגלה בהתנשאות את ה-כ'. לרגע קצר חיפשתי את חמותי, ואז הבנתי שאותה הגברת, היא בעצם אני.המורה התלוננה ששקד התווכחה איתה באמצע השיעור על העובדה שאפשר למצוא שירים בים. את סיכום המונולוג היא חתמה בכך שאני צריכה לשים גבולות לדמיון הפרוע שלה. זה מפריע לה לענות על התשובות הנכונות. ולסיום חתמה, הבת שלך נוטה לחלום בכיתה.

אם יש משהו שאני מבינה בו, זה חלומות.

עכשיו הגיע תורי לענות: "אני לא יודעת לאיזה חוף ים את הולכת, אבל לזה שאנחנו הולכות אליו, יש הרבה שירים. הם מפוזרים על החול, וצריך רק להרים אותם. למען האמת, יש לנו קופסה בבית עם אוסף השירים שמצאנו על שפת הים. מחר אני אשלח אליך אחד עם שקד, שיעשה לך נעים בלב, כמו שהוא עשה לנו."

בימים שהייתי תלמידה, הדמיון שלי נחשב לגורם מפריע. היום, הוא הכלי שמניע אותי. מזמינה אתכם להיכנס לבלוג נשים בעסקים ולהתעדכן בכל מה שחדש: www.nashimbiz.com