אני כל כך אוהבת את ראש השנה

אני כל כך אוהבת את ראש השנה. החג של ההתחלות חדשות. אני? אלופת משפטי הפתיחה.

מלכת הזינוקים בעלייה. זו שאוהבת להתחיל באמצע – כשהדרמה בשיאה.

אלו ההמשכים שאני מתקשה בהם. המקום שמצריך להתנער ממשפטים מלוטשים ולחטט פנימה. לנבור. להתעקש. להתאמץ. להישאר מרוכזת גם כשבראש יש מדבר צחיח, כשהעיניים זולגות לעבר מסכים מרצדים בתכנים שבעוד דקה לא אזכור מה ראיתי שם בכלל.

השנה, אני מקווה לגמור! לסיים. לצאת לאור עם הספר שלי שאני עובדת עליו כבר שנה שלמה.

כתב היד שהכריח אותי לשנות את הסיפור הפנימי שסיפרתי לעצמי: שאין לי את היכולת לכתוב סיפור באורך של רומן. שאני בחורה של זבנג וגמרנו. של סיפורים קצרים. אנקדוטות.

יעל ארד פעם אמרה לי בריאיון שבכל קרב, היא מתמודדת מול שתי יריבות; זו שעומדת מולה על המזרן בחליפת ג'ודו. וההיא שנמצאת אצלה בראש. היריבה השנייה, היא הרבה יותר מפחידה מהראשונה. היא זו שתקבע מי תנצח בקרב.

בתהליך הכתיבה, היריבה הפנימית שלי התגלתה כמכשפה ענקית. תופסת מקום ליד שולחני, מצקצקת בלשונה בכל פעם שהתיישבתי לכתוב: "חבל. חבל מאוד שאת מבזבזת את הזמן שלך על גיבובי שטויות. שום ספר לא יצא מהידיים האלה."

כתב היד שלי, רחוק מלהיות גמור. אבל עם הזמן למדתי לשלוט בקולות הפנימיים. אלו שמקטינים, שמסבירים לי כל פעם מחדש, למה זה קרב אבוד מראש.

מפה לשם, עברה שנה. ושוב הגיעה עונת החגים וכתב היד שלי קיבל שם, "האישה שהמיסה את השלג עם פן." ואם אצליח להוציא אותו לאור השנה, אני אהיה האישה שסיימה.

שנה טובה ומתוקה לכולם.