יש דברים שאפשר לראות רק אם אתה שומר בכניסה לקניון בבוקר שבת

את, חילופי המבטים המאשימים בין גבר לאישה שביניהם שלושה ילדים קטנטנים ועוד אחד בעגלה. כל אחד מהם שקוע עד צוואר בתוך הנייד, בורחים מהעייפות, מהמינוס, מהצורך לדבר.

לאנשים מהצד הם נראים כמו עוד משפחה רגילה, אבל השומר שמתצפת על החיים מאחורי עמדת הבקרה שלו הרואה הכל. עוד לפני שנכנסו. כששובל של רוח קרה חדרה פנימה, כמכריזה על בואם.

בגופה, האמא גלגלה את העגלה לתוך המעלית. בנפשה, היא רצתה להיות במקום אחר. חופשיה ומשוחררת ממחויבויות, ללא ילדיה שקופצים-מרעישים בין רגליה.

יש לה שלושה בנים וילדה אחת. ודווקא היא, שכל כך דומה לה חיצונית, בוחרת תמיד לעשות ההיפך ממה שמצפים ממנה. וכך היה, שביתה היחידה, זאת שהתעקשה ללבוש שמלה ורודה מתנפנפת, ולהתהדר בקשת שחד קרן ורוד קופץ מתוכה, בחרה לעלות במדרגות.

למרות ההמולה והרעש שהיה נחלת הקניון בבוקר שבת, דלת המעלית נסגרה בקול חזק, בולעת בתוכה את המשפחה.

ושם על גרם המדרגות היא עמדה לבדה. צופה מהצד. לצידה אנשים עם שקיות צבעוניות עולים ויורדים. הם לא רואים כמה שהיא מבוהלת. מפחדת לבכות, מפחדת לזוז.

אבל השומר, הו השומר. זה שתפקידו לראות הכל, נטש את עמדת הבקרה, ופתח בריצה עד שהגיע אליה, והושיט לה יד יציבה.

ורק אז, כשהבינה שמישהו מסתכל עליה, הרשתה לעצמה לבכות בקול גדול.