האיש מאחורי הבוזוקי

איתות מוכר הנחית משימה בתוך תיבת המייל שלי; כתבה על נגן בוזוקי מזדקן. בתחילת הריאיון הוא הבהיר שהוא לא מעוניין שאעשה עליו "חיים שכאלה". הוא לא מחפש פרסום. רק רוצה שיזמינו אותו להופעות, מזכיר לעולם את הרגעים השמחים שמחוללת המוזיקה שלו. איש מאחורי בוזוקי.

שאלתי את השאלה הראשונה, והוא ביקש שאתקדם לשנייה, וכשזו הגיעה רצה שאעבור לשאלה השלישית. עכשיו כבר הייתי סקרנית ממש. יכולתי להריח את הסיפור דרך הטלפון. שיניתי את הגישה – אם אני לא מצליחה להוציא את הסיפור, הוא יבוא אלי. מרצונו. הנחתי את דף השאלות בצד, והקשבתי. מידי פעם מהנהנת. אני עדיין קשובה.

זה קרה מהר מהצפוי. נחשפתי לסיפור מרתק על הילד משכונת פלורנטין. זה שהעז חלום, להיות מוזיקאי בימים של קום המדינה. הוא זרק אותי לעולם שבו מתנופפת הכביסה מהחבלים, של בנייני באוהאוס נמוכים שמשקיפים עד לכחול-הגדול של תל אביב. לריחות חריפים של תבלינים וארוחות שמוגשות בצלחות קטנות, שוליהן מקושטות בפסים חומים. למציאות שבה הילדים קוראים זה לזה מהמרפסת, לרדת למטה לדרבי של גוגואים.

ובזמן שכל הילדים העבירו את הזמן במשחקים, הוא ניגן בבית. מלווה במנגינה את גיבורי ילדותו, אריס סאן וטריפונס וחולם לעמוד על הבמה ולפרוט על המיתרים.

************

מעוניינים שאכתוב על נוף ילדותכם? רק תאמרו 054-6252104