אצלנו בבית

אצלנו בבית לכל ילד יש את הרגע הזה במהלך היום, שבו הוא שופך את הלב. זה רגע קסום שנוטה להתנדף אם לא הייתי ערנית מספיק לתפוס אותו.

בועז שלי הוא מלך האמבטיות. עומד איתן מתחת למים החמימים ומדבר את עצמו לדעת.

"אמא, מה קורה אם יש עכבר בעצמות?" חיוך שובב נמתח עד לקמטוטי העיניים.

האינסטינקט האימהי שלי הזדעק. מה פתאום עכבר בעצמות? אם משהו יתקרב לגוף האהוב הזה, אני אחסל ואנטרל כמו לוחמת קומנדו רצחנית.

"זה תלוי," אמרתי מהורהרת. "באיזה צבע העכבר שלך?" הוא סקר את החפצים סביבו עד שנתקל במגבת. "כחול." "הוא עכבר נחמד?" הוא עיוות את פרצופו, מנסה לומר מאיפה אני יודע. "מה הבעיה, פשוט תשאל אותו." הוא הרכין את ראשו לכיוון מרכז הבטן. "עכבר, אמא שלי רוצה לדעת אם אתה נחמד?" "נו, מה הוא אמר?" בועז עדכן שהעכבר שלו מאוד נחמד.

"מצוין, אז במקלחת של מחר, נכיר לו את העכבר שנמצא בעצמות שלי, ואולי הם יהיו חברים." "אמא, גם לך יש עכבר בעצמות?" עכשיו הוא היה בשוק אמיתי.

"בעצמות שלי יש המון דברים. פה נמצאת הפיה שעוזרת לי לשמוע אותך מתעורר באמצע הלילה. כאן המכשפה שמתפרצת החוצה כשאני כועסת. ויש לי גם סליים, שכשאני מחבקת, מדביק אותנו צמוד-צמוד שלא נוכל להתנתק. ופה, ליד הלב, נמצא העכבר הוורוד שעוזר לי לדמיין את כל הסיפורים שאני מספרת לך במקלחת."